החלטה בתיק ע"פ 3283/13

1.        לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתפ"ח 29414-04-11 (כב' השופטים ג' נויטל; מ' יפרח; ו-ג' רביד), מיום 21.4.2013, אשר במסגרתו הושתה על המבקש תקופת מאסר כוללת של 70 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ועונשים נוספים, כפי שיפורט להלן.

           ביום 7.5.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על המבקש, עד להחלטה בבקשה שלפניי.

תמצית הרקע העובדתי

2.        נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, אשר כלל שני אישומים. במסגרת האישום הראשון יוחסו למבקש עבירות אלה: מעשה מגונה בכוח, בנסיבות אינוס, בבת משפחה מתחת לגיל 14, לפי סעיף 351(ג)(2), בקשר עם סעיפים 348(ב), 345(ב)(1), 345(ב)(3), 345(א)(1), ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשים מגונים בנסיבות אינוס בבת משפחה מתחת לגיל 14 (ריבוי עבירות), לפי סעיף 351(ג)(2), בקשר עם סעיפים 345ב(1), 345(א)(1), 345(א)(3), ו-345(א)(4) לחוק העונשין; ומעשים מגונים בנסיבות אינוס בבת משפחה מתחת לגיל 16 (ריבוי עבירות), לפי סעיף 351(ג)(2), בקשר עם סעיפים 345(ב)(1), 345(א)(1), ו-345(א)(4) לחוק העונשין. במסגרת האישום השני יוחסו למבקש עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין; והטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין.

           בית-משפט קמא, הרשיע את המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, פה אחד, בריבוי עבירות של מעשים מגונים בנסיבות אינוס בבת משפחה מתחת לגיל 16, ובעבירה של הפרת הוראה חוקית. יחד עם זאת, זוכה המבקש מיתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.

3.        מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי במהלך שנת 2001 נספו ב"אסון ורסאי" בירושלים בני הזוג ח.מ. ו-ר.מ., והם הותירו אחריהם ארבעה יתומים קטינים, שביניהם גם ש.מ. ילידת 1990, ו-ל.מ. ילידת 1994 (להלן: המתלוננות). לאחר האסון אימצו המבקש ואשתו, אחותה של האם המנוחה, את ארבעת הילדים, אשר עברו להתגורר עימם בגבעתיים.

           מתיאור העובדות באישום הראשון, עולה כי בין השנים 2001 עד 2009, ביצע המבקש, בהזדמנויות רבות, מעשים מגונים בשתי המתלוננות, בהיותן קטינות, לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. כך, בין היתר, בהתייחס לש.מ. נטען כי במקרה אחד, נכנס המבקש אל חדרה, ובעודה ישנה, שפשף בעזרת אצבעותיו את איבר מינה, מעל לבגדיה, עד אשר היא התעוררה משנתה בבהלה, והדפה אותו מעליה. במקרה אחר באותה שנה, נכנס המבקש אל חדרה של ש.מ. ובעודה ישנה נגע באזור החזה שלה, בניגוד מפורש לרצונה. בנוסף, כך נטען, כי לכל אורך התקופה הנזכרת, נהג המבקש, במספר מועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, לחבק את ש.מ. תוך שהוא נוגע בחזה בידיו.

           בהתייחס לל.מ., נטען בכתב האישום המתוקן, כי בשנת 2006, סמוך ליום הולדתה ה-12, במספר הזדמנויות רב, במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, נכנס המבקש אל חדרה, במטרה להעירה משנתה "בדרך נעימה". לשם כך עיסה המבקש את גבה ואת החזה של ל.מ. מתחת לבגדיה, ולעיתים אף שפשף את איבר מינה, באמצעות אצבעותיו, מעל לבגדיה. לאחר אחד מאותם אירועים, כתבה ל.מ. למבקש פתק, בו נכתב כי "אתה לא תיגע בי יותר בחיים, אחרת אני אתלונן". עוד נטען בכתב האישום המתוקן, כי באחד מימי השבת, במהלך חודש אוגוסט 2008, חיבק המבקש את ל.מ. בחוזקה מאחור, באופן שלא איפשר לה להשתחרר מאחיזתו חרף ניסיונותיה והתנגדותה, ובעודו מחבק אותה, שפשף המבקש את איבר מינה מעל מכנסיה, עד זוב דם. בהמשך נטען, כי במהלך התקופה האמורה, במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, נהג המבקש, אגב פעילותו במחשב הביתי, לאחוז בישבנה ובאיבר מינה של ל.מ. כדי להזיזה מהמחשב.

           במסגרת האישום השני, נטען, כי המבקש שוחרר לחלופת מעצר, בתנאים מגבילים, שבמסגרתם נאסר עליו, בין היתר, ליצור קשר עם המתלוננות. ביום 29.4.2011, בשעה 14:11 או בסמוך לה, יצר המבקש קשר טלפוני עם ל.מ. ושוחח עימה, תוך שציין בפניה כי הוא עושה כן אף-על-פי שנאסר עליו ליצור עימה קשר. נטען, כי בכך הפר המבקש הוראה חוקית שניתנה על-ידי בית-המשפט, במטרה להגן על שלומן ובטחונן של המתלוננות מפניו. נטען בנוסף כי במעשיו אלה הטריד המבקש את ל.מ. בנוגע להודעה שמסרה במשטרה ובנוגע לעדותה בבית המשפט.

4.        ביום 24.12.2012 הורשע המבקש, לאחר משפט הוכחות, במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. אשר לאישום הראשון, קבע בית-משפט קמא, לאחר שנתן דעתו, באריכות, למסכת הראייתית שהונחה בפניו, כי אשמתו של המבקש הוכחה מעל לספק סביר, במרבית העבירות אשר יוחסו לו. זאת, לאחר שבית-המשפט קיבל את גרסאותיהן של המתלוננות כאמינות, ומנגד דחה את גרסתו של המבקש, מכל וכל. בהתייחסו לעדותה של ש.מ. בנוגע לאחד מהאירועים המתוארים בכתב האישום, ציין בית-משפט קמא, כי "ניכר מדברי ש.מ. כי היא העידה בזהירות רבה בלא כל ניסיון להעצים את העובדות תוך הקפדה על ציון דברים שראתה במו עיניה לעומת דברים שאינה יכולה להעיד עליהם ממראה עיניים". ובאופן כללי יותר, קבע בית-משפט קמא, בהתייחסו למהימנותן של המתלוננות, כי:

"עדויות המתלוננות היו, בעיקרם של דברים, עקביות, ברורות ואמינות. גרסתן מהימנה עליי. המתלוננות נשמעו ונראו כמעידות על לוז הדברים כהווייתם, כפי שקרו לכל אחת מהן. עדותן הייתה קוהרנטית, מפורטת, סדורה והגיונית, והעלתה תמונה רצופת תיאורים מילוליים ומוחשיים של מעשי [המבקש] בכל אחת מהן [...] הגרעין הקשה של גרסת המתלוננות לגבי מעשי [המבקש] (קרי: הציר הראייתי המרכזי) נותר על כנו, ללא קיעקוע, גם בחקירתן הנגדית (אף שההגנה ביקשה, ללא הצלחה, להטיל דופי ביושרן וביושרתן וניסתה לבסס טענה כי עניין לנו בעדות שהאמת אינה נר לרגליהן) [...] עדותן זכתה כאמור לתימוכין אף מפי [המבקש] עצמו ומכאן נוסף נופך של מהימנות לגרסתן" (עמ' 19 להכרעת הדין).

           בית-משפט קמא דחה את ניסיונותיה של ההגנה להטיל דופי במהימנותן ובמניעיהן של המתלוננת, וזאת בין היתר, באמצעות חוות דעת, שבה טענה מומחית מטעם ההגנה, כי העילה לתלונותיהן של המתלוננות ורצונן לנקום, לכאורה, במבקש הם תולדה של הטראומה הקשה שחוו המתלוננות, בעת שאיבדו את הוריהן באסון ורסאי. דעה זו, כך נקבע על-ידי בית משפט קמא, אין לה על מה שתסמוך, וזאת, בשל העובדה כי חוות דעת זו נערכה מבלי שהמומחית פגשה במתלוננות, והיא מבוססת על חומרים כתובים, על תיאוריות, ועל שיחותיה של המומחית עם המבקש ורעייתו.

5.        בהתייחס לגרסת המבקש קבע בית-משפט קמא, בזו הלשון:

"לעומת המתלוננות, אשר עדותן אמינה ומהימנה, עדות [המבקש] אינה כזו. עדות זו נחלקת לשניים: החלק האחד - המינורי מבחינת היקפו אך הנכבד מבחינה מהותית - כולל הודיה, בעקיפין ובשפה רפה ביותר, במירב טענות המתלוננות; החלק האחר - העיקרי מבחינת היקפו אך הזעום מבחינת משקלו - כולל הכחשה של דברי המתלוננות. כבר בשל כך ניתן לומר שעיקר גרסת [המבקש] לקוי מחמת היותה זרועה בחוסר אמינות, חוסר מהימנות, סתירות, העדר סבירות והעדר קוהרנטיות. לא גרסה אחת נשמעה מפיו כי אם גרסאות אחדות. [...] לאור האמור, יש לנקוט משנה זהירות בהסתמכות על דבריו של [המבקש] , ככל שהם עומדים לעצמם, מחד גיסא, אך ניתן לקבלם שעה שהם מחרים-מחזיקים אחר גרסת המתלוננות [...], מאידך גיסא" (עמ' 21 להכרעת הדין).

           זאת ועוד, שקריו של המבקש והודייתו החלקית, מהווים, כך נקבע, ראיות לחיזוק גרסאותיהן של המתלוננות, המצטרפות לעדויות התביעה הנוספות, אשר תומכות, גם הן, בגרסת המתלוננות, ובכך מחזקות אותן.

6.        בהתייחס לאישום השני, הרשיע בית-משפט קמא את המבקש בעבירה של הפרת הוראה חוקית, וזאת לאחר שהמבקש הודה בכך, כי יצר קשר טלפוני עם ל.מ., חרף העובדה שהדבר נאסר עליו בצו בית-המשפט. במצב דברים זה, כך נקבע, אין מנוס מלהרשיע את המבקש בביצוע העבירה הנדונה, יהיו מניעיו לשיחת הטלפון אשר יהיו. עם זאת, החליט בית-משפט קמא לזכות את המבקש מביצוע עבירה של הטרדת עד, וזאת בשים לב לעובדה, כי המסכת העובדתית שבעטייה הואשם המבקש בגין עבירה זו, זהה למסכת העובדתית הנוגעת לעבירה שעניינה הפרת הוראה חוקית.

7.        על-יסוד האמור לעיל, הורשע המבקש בריבוי עבירות של מעשים מגונים בנסיבות אינוס בבת משפחה מתחת לגיל 16; ובעבירה של הפרת הוראה חוקית. בית-משפט קמא החליט לזכות את המבקש מביצוע עבירות של מעשה מגונה בכוח, בנסיבות אינוס בבת משפחה מתחת לגיל 14, וכן מעבירה של הטרדת עד.

8.        ביום 21.4.2013, גזר בית-משפט קמא את עונשו של המבקש. תחילה, נתן בית-משפט קמא את דעתו לתסקיר נפגעות העבירה, אשר הוגש בעניינן של המתלוננות. בתסקיר זה עמד שירות המבחן על הפגיעה הקשה שהסב מות הוריהן של המתלוננות לתחושת הביטחון שלהן והדבר יצר פגיעות, אותה ניצל המבקש לשם סיפוק צרכיו ודחפיו המיניים. בשל מעשים אלה, שיש להתייחס אליהן, הלכה למעשה, כאל גילוי עריות, נפגעה התפתחותן הנפשית של המתלוננות ונגרמו להן נזקים פוסט-טראומטיים. לנוכח זאת, ולאור החשש מפני הידרדרות במצבן הנפשי של המתלוננות, המליץ שירות המבחן, כי עונשו של המבקש יכלול, בין היתר, רכיב של פיצוי למתלוננות, שבעזרתו ימומן הטיפול הנפשי, לו הן זקוקות.

           לאחר זאת, פנה בית-משפט קמא לקבוע את מתחם העונש ההולם בנסיבות המקרה דנא. תחילה, עמד בית-המשפט על אופיין של העבירות שבהן הורשע המבקש, תוך שהדגיש את החומרה היתרה הטמונה בהן, ואת הצורך להעביר מסר ברור ותקיף לכל אדם הפוגע בערכים חברתיים של שמירה על כבודן ושלמות גופן של נשים. בהקשר זה, הדגיש בית-משפט קמא, את גילן הצעיר של המתלוננות (בעת ביצוע העבירות), ואת העובדה שמבקש ניצל לרעה את תלותן בו ואת האמון שרכשו לו. בהמשך, עמד בית-משפט קמא על משך ביצוע המעשים; על ההסלמה שחלה באופי המעשים, במהלך הזמן; ועל ההשלכות הקשות של מעשיו של המבקש על המתלוננות, כאמור בתסקיר נפגעות העבירה. על יסוד האמור לעיל, קבע בית-משפט קמא כי מתחם העונש ההולם לעבירות המין שביצע המבקש בש.מ. נע בין 20 חודשי מאסר בפועל, לבין 36 חודשי מאסר בפועל, ואילו לגבי העבירות שביצע המבקש בל.מ., נע מתחם העונש ההולם בין 3 שנות מאסר בפועל לבין 6 שנות מאסר בפועל. לאחר שבית המשפט שקל, מחד גיסא, את עברו הנקי של המבקש ואת נסיבותיו האישיות, לרבות גילו המבוגר ואת העובדה כי לא היה שימוש באלימות מצידו, ומאידך גיסא, את חשיבותם של שיקולי הגמול והרתעת הרבים, בעבירות כגון דא, נקבע כי אין מקום לחרוג בנסיבות דנא - לקולא או לחומרה - ממתחם העונש ההולם. בהמשך, התייחס בית-משפט קמא למתחם הענישה בגין ביצוע העבירה שעניינה הפרת הוראה חוקית, וקבע, כי תקרת העונש ההולם, בנסיבות העניין, תעמוד על 4 חודשי מאסר בפועל.